" אני לא יודע איך להגיד לה שזה ממש לא מתאים שהיא תבוא לחתונה"…

אמר לי דורון והתייחס לנוכחות של הגרושה שלו בחתונה של אחיו:

"היא ממש תיעלב, אבל מצד שני אם היא תבוא לחתונה, בת הזוג שלי ממש תכעס."

או:

"אני ממש לא רוצה שהיא תצטרף לטיול, אבל היא כל הזמן מציעה ולא נעים לי להגיד לה לא."

אמרה לי רחל על חברה שלא ממש נעים לה במחיצתה.

דוגמאות קטנות, בעיה גדולה.

הרבה מידי פעמים אנחנו עסוקים בלא להעליב, לצאת בסדר, לדאוג שכולם יהיו מרוצים.
בני הזוג שלנו, הילדים, ההורים, החברים, מי שעובד איתנו. שלא ייעלבו. שיהיה להם נעים.

בין אם זה מאהבה ואכפתיות ובין אם מחוסר רצון להתעמת או הפחד להעליב.
כך או כך אנחנו עשויים למצוא את עצמנו שוב ושוב מדלגים על שאלות מאוד משמעותיות:

מה אני רוצה? מה יהיה לי טוב? מה ישמח אותי?
לפעמים אנחנו בכלל לא עוצרים לשאול.
לפעמים אנחנו אומרים:

"הייתי רוצה… אבל".

לפעמים אנו יודעים ומרגישים שזו בחירה שלא טובה לנו.
מרגישים את המועקה ובכל זאת לא יודעים מה לעשות.

מה שעוזר בעיניי להתמודד עם הסיטואציות האלו, הן כמה הבנות חשובות שצריך להזכיר לעצמנו מידי פעם.

* ההבנה הראשונה היא שאין סיכוי שכולם יאהבו אותנו כל הזמן.

או במילים אחרות  אי אפשר שכולם יהיו מרוצים כל הזמן.
בטח לא כשיש רצונות מתנגשים.

אם ננסה לרצות את האשה לשעבר ואת בת הזוג הנוכחית,
סביר להניח שנתחיל להתפתל, או לשקר, להמציא ולתבל,
ובסוף במקום חוסר נעימות רגעית תיגרם מריבה ענקית.

גם בהחלט יש מצב שאם לא נסכים לעזור לחבר שביקש עזרה בסחיבה של הארון לדוגמה,
כי קשה לנו או לא מסתדר לנו בלו"ז – הוא יכעס. או ייעלב.
אם נגיד לחברה " הפעם פחות מתאים שתצטרפי".
יש מצב שהיא לא תקבל זאת בהבנה.

אז מה?
מי אמר שהרצון או הצורך של מישהו אחר עולה על זה שלנו?
שהוא חשוב יותר?

* ומכאן מגיעה ההבנה השנייה :

אנחנו חשובים. האושר שלנו. שביעות הרצון שלנו. הנוחות שלנו.
מותר לנו לשים את עצמנו בראש סדר העדיפויות.

זו לא קריאה לאגואיסטיות וחוסר התחשבות. ממש לא.
אנחנו חיים עם אנשים שאנחנו אוהבים.
יש לנו אחריות על אנשים. זו לא אמירה של בואו נפרוק כל עול ונעשה רק מה שבא לנו.

זו כן אמירה של להיות שלמים עם הבחירות שלנו.
לעשות מה שעושה לנו טוב, זו החלטה לגיטימית. לעיתים הכרחית.
לא רק עבורנו, גם עבור הצד השני.

אם אני לדוגמה אצא עם חברה שממש, אבל ממש אין לי סבלנות אליה,
רק כי לא נעים לי להגיד לא – אני אתעצבן עליה, אני אהיה פחות סובלנית.
מתישהוא לא אענה לה לטלפון רק כדי לא להגיד לא.
האם זה עדיף על חוסר נעימות רגעית של: "פחות מתאים"?

אם אני לא אצא בערב כי "לא נעים לי להשאיר את הילדים".
ואז אהיה מבואסת מזה. ארגיש שבגלל הילדים כל החיים שלי הושבתו,
כמה סבלנות תהיה לי אליהם?

הרצונות שלנו חשובים!
לא פחות מהרצונות של כל מי שסביבנו.

אז בפעם הבאה שאתם מתלבטים מה לעשות או נדחקים לפינה,
תעצרו, תשאלו את עצמכם:

"מה אני רוצה? מה ישמח אותי?  מה יהיה טוב עבורי ?"

וקדימה ליישם!